מיתוס: ללכת לטיפול אומר עליי שאני חלש וזקוק לאישור חיצוני
מחשבות: מצד אחד אני חושב שאנחנו חיים בעידן שבו טיפול פסיכולוגי הפך להיות הרבה יותר נפוץ ושגרתי, דבר שמדברים עליו בצורה גלויה ולעיתים אפילו בגאווה. מצד שני, עדיין קיימת עמדה אצל חלק מאיתנו שללכת לטיפול הוא סימן לנזקקות, לחולשה, לתלותיות. אני כמובן לא מסכים עם העמדות הללו בשום בצורה, ובעיני פנייה לטיפול היא אקט של אומץ וכוח…אבל אני בהחלט מבין למה הן קיימות.
אני חושב שבבסיס העמדה הזו קיים פחד מאוד גדול להיחשף, להיות פגיע ובסופו של דבר גם להיות נזקק ותלוי במטפל.ת שלי. אנחנו נורא בקלות יכולים לבוז למילה "תלות", כי אנחנו מתעלמים מהעובדה שתלות באדם אחר יכולה להיות מיטיבה, מעשירה ומחזקת עבורנו. כפי שכתבתי לפני כן, טיפול דורש אומץ, דורש מוכנות להתמסר ולהיות במקום אותנטי ופגיע. זאת לא עמדה נוחה בשום צורה ולעיתים היא עשויה להרגיש מאוד לא נעימה, אבל היא בטח לא מעידה על חולשה. נהפוך הוא…
מיתוס: טיפול פסיכולוגי הוא דבר מיושן שעבר זמנו, יש כיום טיפולים חדשניים ואפקטיביים בהרבה
מחשבות: נתחיל בזה שגם אם משהו הוא מיושן, הוא עדיין יכול להיות בעל ערך עצום. אבל מעבר לכך, טיפול פסיכולוגי הוא גוף מתפתח, נחקר ומיושם מאז סוף המאה ה19 ועד היום. מדובר בתחום שעובר שינויים תמידיים, החל מפיתוח טכניקות טיפול שונות כגון EMDR, DBT, CBT ועוד, וכן מפיתוח הגישה הדינאמית הקלאסית שהשתנתה רבות מאז ימי פרויד. הבדיחות המוכרות על המטפל השתקן והמהנהן, ועל הטיפול שנמשך מאתיים שנה במינימום, לא באמת משקפות את המצב בשטח. אבל כל זה לא אומר שטיפול פסיכולוגי מתאים לכל אחד ואחת, ושאין שיטות טיפול אחרות בעלות ערך.
מיתוס: פסיכולוגים רק שותקים ומהנהנים כמו הכלב על הדשבורד
מחשבות: בכמעט כל החיקויים של פסיכולוגים שראיתי ברשת, הנושא הזה עלה. כבדיחה זה נורא מצחיק, אבל זה לא באמת משקף את המציאות של רוב אנשי הטיפול, אם כי ברור שיש מטפלים יותר שתקנים ומהנהנים מאחרים. מטפל טוב הוא כזה שיודע לשתוק ברגע הנכון, ולהנהן כשצריך להעניק מחווה לא מילולית למטופל. בעיני, שתיקה היא כלי טיפולי שיכול לעורר חרדה או מבוכה לעיתים, אבל גם יכול להוביל לרגעים יפים בטיפול בהם משהו מאוד עמוק, אותנטי וספונטני ממלא את החלל שנוצר. שתיקה לא תמיד מתאימה והיא גם לפעמים יכולה לעורר רגשות לא נעימים, אבל הגישה שלי היא לחקור את החוויה שמתעוררת במהלכה, כי בואו נודה באמת: שתיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. ארחיב ואומר שלעיתים מטופלים מייחלים למטפל מאוד אקטיבי ונוכח בטיפול, אבל בפועל יכולים לחוות זאת כהשתלטות על המרחב האישי שלהם מצד המטפל. אני מאמין שבבסיס המיתוס הזה קיימת בקשה שהמטפל לא ישאיר אותי בתחושה שאני לבד, ולאו דווקא שהמטפל ידבר יותר.
מיתוס: טיפול פסיכולוגי נמשך לנצח
מחשבות: אחת האמונות הרווחות על טיפול פסיכולוגי, שפעמים רבות גם חוסם אנשים מלפנות לטיפול, הוא משך הטיפול. אנשים רבים שואלים את עצמם "מה אני צריך עכשיו ללכת לתהליך שייקח שנים ולהתחייב לזמן כל כך ארוך?". אז האמירה שלי היא שטיפול ממש לא חייב להיות ארוך בכדי שיהיה משמעותי. באופן אישי אני יכול לחשוב על מספר לא מבוטל של טיפולים שנמשכו בין חודש ל3-4 חודשים, בהם המטופלים חוו שיפור בתפקוד וירידה דרמטית בעוצמת הסימפטומים שהפריעו להם. ולצד זאת, אכן יש טיפולים שנמשכים שנים, בין אם באופן רציף או עם הפסקות בין תקופות. הסיבה לכך היא שכבני אדם, הזהות שלנו נוטה להתגבש יחד עם דפוסי חשיבה והתנהגות שעשויים להפריע לנו, דפוסים שמהווים חלק מרכזי ממי שאנחנו. הנחה זו נכונה במיוחד כאשר הזהות מתגבשת על רקע אירועי חיים טראומתיים. טיפולים שעוסקים בסוגיות שורשיות כפי שתיארתי, יכולים להימשך שנים שכן הטיפול עוסק ביסודות הכי עמוקים של הנפש, תהליך שדורש זמן לחקור, להעמיק ולהתנסות.
מיתוס: אני לא צריך טיפול אם יש לי חברים או משפחה שאני יכול לדבר איתם
מחשבות: בכנות, אם יש מערכת תמיכה של חברים ומשפחה שניתן להישען עליה, לפעמים זה באמת מספיק. אבל חשוב להבין שפגישה עם איש טיפול היא שונה במהותה מפגישה עם חברים או בני משפחה. נתחיל ונאמר שהמטופל הוא במוקד של הפגישה, ולשני הצדדים (המטפל והמטופל) צריך להיות ברור שהפוקוס הוא על המטופל ועל הצרכים שלו. בנוסף, לפי המודל המקובל, טיפול נערך פעם בשבוע (או יותר) בזמנים קבועים, ומשך הפגישה והמקום בו תתקיים ידועים מראש. כלומר, גבולות הזמן והמקום הם קבועים ומוגדרים מראש, דבר שנותן מימד של עקביות, רציפות וביטחון. ומעבר לפרטי המסגרת אותם ציינתי, טיפול הוא מרחב אחר, שבו מתאפשרת חלימה, חקירה, והתבוננות פנימית על העצמי – הSelf. מה שפעמים רבות מאפשר את המרחב הזה הוא שהמטפל אינו חבר או בן משפחה, הוא לא דמות מתוך החיים האישיים, מה שמאפשר את החופש להתנתק מסכמות ותבניות מוכרות, ולהתחבר לחלקים יותר אמיתיים בעצמי.
מיתוס: בטיפול פסיכולוגי כל מה שעושים זה ללכלך על ההורים.
מחשבות: טוב, בשביל מה קיימים הורים אם לא בשביל ללכלך עליהם בטיפול? וברצינות, האמת היא שההורים הם אכן חלק משמעותי בטיפול כי באופן בלתי נמנע יש להם תפקיד קריטי בעיצוב של מי שאנחנו. אבל זה לא בהכרח אומר שהפוקוס בטיפול חייב להיות על ההורים, והאמת היא שיש טיפולים בהם בקושי מדברים עליהם; אי אפשר "לכפות" את השיח על הנושא הזה בטיפול אם התחושה של המטופל היא שיש דברים יותר רלוונטיים או בוערים לדבר עליהם, בכאן ועכשיו. יחד עם זאת, חשוב להחזיק בראש שכשמדברים על יחסים מכל סוג (למשל עם בני זוג, עם חברים, עם קולגות בעבודה ואפילו עם עצמנו), מודל היחסים המרכזי שיש לנו, בין אם מיטיב יותר או פחות, הוא מול ההורים שלנו. לכן, גם אם לא נדבר על ההורים באופן ישיר, הם יהיו חלק מרכזי מהחשיבה הטיפולית.